סוגיית "השבה ליהדות"

בפנינו בקשה להשבה ליהדות.

המבקש, בעל אזרחות אוקראינית, הינו בן לאם יהודיה, ולו אחות יחידה מאותה אם (אך לא מאותו אב), אשר לה ניתן זה מכבר אישור בדבר יהדותה. המבקש גדל וחי כל שנותיו באוקראינה, ללא חינוך יהודי וללא זיקה ליהדות. בשנת 1996 התחתן המבקש בנישואין אזרחיים עם אשה נוצריה בת לאם נוצריה, ומאז החל בהדרגה לנהוג על פי מנהגי הנצרות. הוא ביקר מספר פעמים בכנסיות ואף חגג את החגים הנוצריים. אמו ואחותו של המבקש עלו בשנת 1998 לארץ ישראל, ואילו הוא נשאר עם אשתו דאז באוקראינה.

בשנת 2005 התגרש המבקש מאשתו בגירושין אזרחיים, ולאחר מכן ביקש לעלות לישראל ולקבל בה אזרחות ישראלית, מכוח חוק השבות. בקשתו זו נדחתה על ידי משרד הפנים, מהנימוק שהמיר את דתו. לאחר דחיית הבקשה, המשיך המבקש לחיות באוקרינה בגפו, שכר שם דירה ועבד בעבודות בניין מזדמנות. אולם מצבו הנפשי של המבקש נהיה בכי רע ותחושת הבדידות שלו גברה. מצבו הביא לכך שאחותו הזמינה אותו, על חשבונה, לביקור בישראל לתקופה של שישה חדשים. מאז כניסתו לישראל מתגורר המבקש בבית אמו, ואף מטפל ועוזר לה מעת שחלתה ונזקקה לתמיכה. במהלך שהותו בישראל חזר המבקש וביקש בשנית, בסיוע אחותו, לקבל אזרחות ישראלית, אך שוב נדחתה בקשתו מאותו נימוק - מאחר שהכריז על עצמו כנוצרי, הרי הוא נחשב כמי שהמיר את דתו. ב"כ המבקש פנה פעם נוספת למשרד הפנים והפנה לבג"ץ 10226/08 הניה זבידובסקי נ' שר הפנים (2010) (פורסם באתרים משפטיים) וטען כי המבקש רשאי לחזור בו מהיותו "בן דת אחרת". כפי הנראה, בקשה זו טרם נענתה בחיוב.

בבקשה שבפנינו טוען המבקש, כי החל לנהוג את מנהגי הדת הנוצרית רק מעת שהתחתן, והסיבה לכך היתה אך ורק מתוך לחץ חברתי ורצון "להשתייך" אל אשתו, משפחתה וסביבתה. במיוחד גדל בו הצורך להתקרב אל משפחת אשתו ואורח חייהם הנוצרי, לאחר שאמו ואחותו, שאליהם היה קשור במיוחד, עלו לישראל ואילו הוא נשאר בודד באוקראינה. זאת הסיבה, לטענתו של המבקש, שהכריז על עצמו במספר הזדמנות שהוא נוצרי לכל דבר.

לטענתו של המבקש, שהותו בישראל שינתה בו את תודעתו היהודית, קרבה אותו אל חיק היהדות והביאה אותו לרצות לשוב אל כור מחצבתו. לדבריו, החל מאז להיוודע למסורת היהודית ואף התחיל מעט בשמירה על קיום מצוות ואורח חיים יהודי.

בפני בית הדין הופיעו המבקש ואחותו מן האם. לגבי אחותו פסק בית הדין זה מכבר בתיק אחר כי היא יהודיה וניתן לה אישור יהדות על סמך תעודות של אימה ואם אימה. הוצגו כמו כן בפנינו תעודות המעידות על קירבת המבקש לאחותו דרך האם, וכך גם מסקנת חוקר היהדות, הרב אלכסנדר דן.

נמצא אם כן, כי המבקש הינו בן לאם יהודיה, ובית הדין התרשם כי רצונו של המבקש לשוב ליהדותו הוא כן ואמיתי. אולם עדיין מוטל על בית הדין לקבוע האם הוא ישראל גמור או שמא עדיין מחוסר טבילת מומר לאחר שיבתו ליהדות, היות ובסעיף הדת בתעודות הרוסיות רשום המבקש כנוצרי.

המבקש טען כי סיבת רישומו כנוצרי היא היותו נשוי אזרחית לנוכרית, נוצריה, שממנה נפרד אזרחית. לדברי המבקש, היא לא היתה אדוקה לדת הנוצרית ולא היו בביתם סממנים נוצריים.

מבחינת ההלכה חלוק דינו של מומר ומשומד מדינם של שאר יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. שאר ישראל הרי הם בכלל מאמר חז"ל "ישראל... אע"פ שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מ"ד ע"א). לעומת זאת, מומר שדבק בעבודה זרה, ראוהו חז"ל כמי שיצא מן הכלל, עד כדי כך שלהלכה יש הסוברים שנעקר ממנו דין האחוה ואינו זוקק ליבום וחליצתו אינה מתרת את יבימתו.

להלכה, אם חלצה לו אינה מותרת לעלמא אם יש יבם ישראל, כמבואר בשו"ע אבן העזר סי' קנ"ז סע' ג'.

יש מן הגאונים שסוברים שקידושיו הם ספק קידושין, ונסתפקו ג"כ אם הוא כשר לכתוב לתת גט לאשתו (עי' אור שמח הל' גירושין).

על אף מעמדו החמור של המומר, לא ננעלו בפניו שערי תשובה. יש לקבל כל מי שמבקש לחזור לצור מחצבתו, ואין לנעול דלת בפני בעלי תשובה. אך חכמים חילקו בין תהליך תשובתם של שאר עוברי עבירה לבין תשובתו של המומר, והצריכו כי גם אם שב אל צור מחצבתו בלבב שלם, עדיין צריך הוא טבילה לשם תשובה וכן קבלת דברי חברות כפי שנפסק ברמ"א יו"ד סי' רס"ח סע' י"ב.

אכן המומרים מישראל, אף שהפנו גב לעם היהודי ולתורתו, אין הם מפסיקים בכך להמשיך ולהיות יהודים, ואין בכוחם להתיר את הקשר שבל יינתק אל יהדותם. כפי שכותב זאת הגרא"י ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן צג:

"הרי לנו שהעיקר הגדול מיסודי דת תורתנו הקדושה הוא, ששום אחד מזרע יעקב לא יוכל להמלט ממנה לעולם בין ברצונו ובין שלא ברצונו ובעל כרחו הוא נשאר יהודי... אמנם רבותינו הגדולים... תקנו תקנות ויסדו דינים מיוחדים נגד פורקי עול, ובמיוחד נגד מומרים השמים על פניהם מסוה של דת אחרת ומתכחשים אל צור מחצבתם".

מובן משום כך, שבעת שיהודי מומר חוזר בו מטעותו, נוטש את הדת הזרה, ומעונין בכנות לשוב אל חיק עמו ותורתו, יש להקל עליו את דרך התשובה ככל האפשר. כפי שמביא הבית יוסף, יורה דעה סימן רסח, בשם שו"ת הרשב"ש סימן פט:

"בני האנוסים כל שאמם מישראל אפילו מכמה דורות... זרע הבן הוא ישראל אפילו עד סוף העולם... ואין לנו להבהילם ולהחרידם כשבאים לחזור בתשובה".

מסכם את הדברים הרב ולדנברג, שם:

"ועל כן הדין הוא, שכאשר תש יצרו של זה ובא לפנינו לומר: רוצה אני לחזור אל קבלת עול יהדותי... אין מכבידים ואין מבהילים אותו כלל, אלא מושכים אותו בחוט של חסד, ועם שובו מתפללים עליו תפלה נרגשת לפני אבינו שבשמים".

דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר המדובר הוא בבני עמנו אשר נטמעו בדורות האחרונים בין הגויים, ובניהם ובני בניהם נולדו למציאות רוחנית עגומה, ולתרבות נטולת כל שריד חינוך יהודי. על כגון אלה כתב הרמב"ם, הלכות ממרים פרק ג הלכה ג: